איראן

16 במרץ 2012

הרבה דובר בנושא האיראני בתקופה האחרונה ובתקופה שלפני האחרונה, אני מוצא את עצמי לא פעם מתייחס לנושא בצורה זו או אחרת. אומרים שאין עשן ללא אש - מה שאמור להגיד שמאחר ורואים את העשן כבר הרבה זמן כנראה שנראה גם את האש. ולמרות זאת אני חייב להגיד שאני לא בטוח שנראה את האש ואם נראה? לא נראה אותה כמו שאנחנו מרגישים. איפה שהוא בתת המודע, בתחושות עמוקות שיש לי, זה נראה לי כמו..... לפני שאכתוב כמו מה! תישארו עוד כמה דקות מתוחים.

פשוט החלטתי שבמקום לדבר על הנושא כל הזמן, אחזור לבלוג היקר שלי שפשוט שכחתי ממנו בזמן האחרון וזה לא התייחסות מתאימה לבלוג שלי. אז אחרי יום שישי מקסים שבו לימדתי בכיתה של איתמר במיסגרת שיעור הורים על POINT OF YOU  ושבמיסגרת השיעור הרבה תלמידים מהכיתה התייחסו לקלפים שהם קיבלו והייתה לי ההזדמנות לענות להם על שאלות שהם שאלו, וזה נתן לי תחושה טובה. יום חורפי היום, אז החלטתי שזה זמן טוב לכתוב על משהו שמאוד מטריד אותי בזמן האחרון, חוץ מלדבר על אותו הנושא. 

אז בחזרה לאיראנים, לכאורה ניראה שיש פה את נושא הפצצה הגרעינית ושזה הנושא היחיד שמשחק בשטח. זה נכון, זה אולי הדבר הכי חשוב בנושא אבל זה לא הדבר שאני רוצה לכתוב עליו. בצורה סמויה קיים מאבק בין מספר אישים בנושא, דבר שנותן הרבה חומר למחשבה. יש את אחמדינג'אד הנשיא האיראני שמפתח את הנשק הגרעיני, יש את ביבי ראש ממשלת ישראל שסימן את המטרה של איראן לפני הרבה שנים, יש את הנשיא אובמה שמוביל קו של שיתוף פעולה בין ארצות הברית ואירופה נגד אירן שהכלי המרכזי שלו זה העיצומים הכלכליים שהוא מפעיל, יש את מאיר דגן ראש המוסד הקודם שגורס שאין סיבה לתקוף באירן בשלב זה. אחרי שצפיתי במהלכים האחרונים של דמויות אלה אני מרגיש שהם כאילו נימצאים בזירה. החוקים הם חוקי זירה. הדמויות מתגוששות כמו בזירה, כאשר הנושא המרכזי נראה שפחות מעניין אותם. יש כבוד לחוקי הזירה. החזק מבקש את הכבוד שמגיע לו ולא מוכן לוותר בנושא. הקטן מבקש מהחזק שיחזיק אותו כדי שלא יתערב. הרע מעליב וצוחק על כולם. וכך בזירה הלא ברורה הזאת כל צד משחק את המשחק שלו. 
האם השחקנים רוצים לסיים את המשחק? לא ברור. כל שחקן שומר על מקומו ועל היתרון היחסי שלו כדי לא לאבד נקודות במשחק שיחרוץ את גורל הקרב. האיראנים במרחק נגיעה מהיכולת הגרעינית, האמריקנים במרחק נגיעה מהשליטה באידיאולוגיה שתנהל את העולם. על פיהם ישק דבר. הישראלים מרגישים שיש אפשרות לשבירה של אחד הצדדים ומקווים ומתפללים שמישהו ימצמץ ראשון. זהו קרב ענקים. שבו כללי הזירה קודמים. האיראנים מחכים לחוסר ערנות ריגעית כדי לחצות את הקו עם הפצצה. האמריקאים מחכים לשבירה שתביא את ההגמוניה שלהם לשילטון הכלל עולמי. הכל יעשה עפ"י הכללים שלנו ועל פי השקפת עולמנו. הישראלים מפעילים לחץ כדי לגרום לאחד הצדדים למצמץ ראשון. נראה לי שיש פה משחק סכום אפס ושאף צד לא ינצח במשחק הזה. הכי מתאים לספק סולמות חזקים לכל המתמודדים בדו קרב לאור הים הזה שירדו מהאמביציות שלהם בנושא רגיש זה.