מה פתאום אבו מאזן?

תאריך: 3 בדצמבר 2012

כמה ימים אחרי שהראשות הפלסטינית הוכרזה כמדינה "משקיפה באו"ם", מדינה עם זכויות חלקיות. התאריך של ההכרזה כ"ט בנובמבר, יום ההכרזה של מדינת ישראל.

לפני שאני מתחיל לכתוב על הנושא עצמו אני תמיד כותב כמה מילים בנימה אישית. אני חייב להודות שכרגע זה קצת קשה לי, אני לא מרגיש הכי טוב וכל מיני דברים עוברים לי בראש. אבל הרצון לכתוב נובע מתוכי ולא מאפשר לי לשבת בחיבוק ידיים. השעה שעת ערב, אפי בדרך מתל אביב, אני החזרתי את גלעד, החבר הטוב של ליאור לטכניון לאבא שלו. חזרנו והתיישבתי לכתוב את המאמר.

מה שגרם לי לכתוב והדחיפות שהרגשתי נוצרה מזה שראיתי שלאבו מאזן יש מאפייני אישיות דומים למאפיינים של אובמה. (עליו כתבתי ב 14 לספטמבר במאמר – "אובמה או ביבי"). שמתי לב שגם אבו מאזן הוא פשרן. דבר שלא הבחנתי בו קודם לכן. הפניה של אבו מאזן לאו"ם משקפת בעצם סוג של שיתוף פעולה וזה מה שעורר אותי לחשוב שהוא אכן פשרן. אפשר להשוות אותו גם להנייה מהחמאס כדי לראות את ההבדלים העצומים ביניהם ומזה להבין את הכיוון העיקרי שלו. הרעיון שאבו מאזן פשרן מסקרן אותי מההיבט האזורי וההשפעות שיש לזה עלינו. הניתוח שלי הוא תיאורטי ומבוסס על מידע מהתקשורת בשילוב שיטת חמשת הכוכבים בה אני עושה שימוש במאמר זה. באמצעות השיטה אני בוחן מצבים שונים ומנסה להעריך מה צפוי. הפעם אני מנתח את הפעולות של אבו מאזן.

במאמר שכתבתי בספטמבר – "אובמה או ביבי", הדגמתי את ההבדלים ביניהם בתכונות – "תקיף" של ביבי ו"פשרן" של אובמה, שזה אומר עפ"י השיטה, שהם משתמשים בכלים שונים בדרך שלהם אל המטרה. התקיף נמשך אל המטרה ובוחר את הכלים והדרכים להשגתה בהתאם, (מהמטרה אל הכלי להשגתה). הפשרן נמשך אל שיתופי הפעולה ודרכם פועל להשגת היעדים (מהכלי להשגתה אל המטרה).

במאמר הנוכחי על אבו מאזן אני ממשיך לבחון את סוד ההבדלים בין שתי הגישות – התקיף והפשרן.

האם משנה תיאורטית מה קודם למה? המטרה לכלי או הכלי למטרה? כנראה שהדבר לא משנה אבל שני המרכיבים מופיעים הפוך בשתי הגישות. אפשר לראות שאבו מאזן הפשרן מקבל שיתוף פעולה ממדינות רבות וכך הוא מכוון להשיג את המטרות שלו. מהצד השני נתניהו התקיף מסמן את המטרה ומפעיל כלים שונים להשגתה. לדוגמה, נתניהו מכריז על הבנייה בשטחים בעקבות המהלך של אבו מאזן באו"ם. הוא מציב את המטרה ולאחר מכן בוחר בכלים להשגתה. אפשר לשים לב שמדינות שתומכות באבו מאזן (הפשרן) ונמצאות בשיתוף פעולה איתו ומדינות שמאמינות בשיטה הזאת מבלי להיות בקשר ישיר איתו, תומכות בו ויוצאות להגנתו נגד המהלך של נתניהו. התקיף נקלע למצב של בידוד כתוצאה משימוש בתכונה שלו – מצב שלעצמו מוכר לו אבל לא מקל עליו ביום יום. לאור היתרונות והחסרונות האלה, איזו דרך עדיפה?

אם רבים כל כך חושבים ששיטת הפשרן (של שיתוף פעולה), היא הדרך המתאימה יותר - האם זאת השיטה העדיפה? ואם זה נכון, למה קיימת הדרך השנייה? למשל, ציפי ליבני מצהירה בכל הזדמנות שהפשרנות עדיפה, כמו אובמה ומדינות אירופה. אבל האם באמת זאת השיטה העדיפה? או שאולי שיטתו של התקיף עדיפה? התקיף לא מתחשב בשיתופי פעולה, הוא פוגע, לא תמיד מסביר, מפעיל כלים קיצוניים ומהר. אז מה עדיף? האם ניתן לבחור?

יום חדש היום ואני חוזר לכתוב את המאמר שלי שמדבר על שתי דרכים שונות: אחת דרך תקיפה ואחת דרך פשרנית. יום חורפי היום, ירד קצת גשם אבל עדיין לא מאוד גשום אז פשוט סגריר. לא חורף ולא קיץ, היום נעמד לו באמצע וכרגע לא נוטה לשום כיוון. בחדשות ממשיכים לדבר על תוספות הבניה בשטחים והאם זה טוב לנו או רע לנו. ואני בתוך הסאגה הזאת כותב על שתי הדרכים. חששתי שיהיה לי קשה לאפיין אותן ואת ההבדלים שלהן אבל לאט לאט התמונה התבהרה לי ואני חוזר לכתוב על שתי הדרכים האלה שמעניינות את החלק המקצועי שבי. מוכנים? נצא לדרך.

בהתחלה נראה לי שנקודות התורפה של כל גישה הוא חוסר השליטה שלהן בפעולות מסוימות. בתכונת התקיף נראה לי שהבטן הרכה נמצאת בתגובות היתר שלה לפעולות שונות. ושעצם התגובה שלא במועד הרצוי היא הבטן הרכה של השיטה. לגבי תכונת הפשרן אני מחפש את הבטן הרכה ובשלב מסוים חושב ששיתופי פעולה עודפים כתוצאה מטעות בשיקול הדעת היא הבטן הרכה של הגישה. אבל הדברים רצים אצלי לכל מיני כיוונים ובסוף מכיוון לא צפוי אני מבין שהמחיר של כל שיטה הוא הבטן הרכה שלה.

שתי השיטות עובדות שונה, אבל לכל דרך יש את המחיר שלה. אני גם מבין שצריך לכוון לרמת המאקרו מאחר וברמת המיקרו מופיעים כל מיני דברים שיכולים להיחשב משפיעים וקשה לבנות איתם את התמונה כולה. אז ברמת המאקרו, הבטן הרכה של שתי הגישות היא המחיר שמשלמים כל השותפים בדרך בכל אחת מהשיטות. המחיר שמשלם המנהיג עצמו, המחיר שמשלמים אזרחי המדינה, המחיר שמשלמות המדינות שנמצאות בקשר עם אותה המדינה והאיזון בין המחיר לתוצאה או למה שמקבלים מהפעולה. לכל פעולה יש מחיר ויש סף למה שהמנהיג, האזרחים  והמדינות התומכות מוכנים לשלם. יש גבול! איך נראה הקשר בין הדרכים השונות למחיר שצריך לשלם בכל אחת מהם? בגישת התקיף, מבוצעת פעולה לרוב ללא קבלת הסכמה. השיטה הזאת מביאה למצב של יחס גורר יחס: אתה לא מתחשב בי כשאתה מחליט לפעול, אני לא מתחשב בך בנושאים שחשובים לך וזה נכון לגבי כל פעולה ופעולה. אפשר לראות את התשלום שאנחנו משלמים על פעולת המרמרה מול התורכים לדוגמה. אפשר לראות מה קרה בנושא המחירים במשק והמחאה החברתית בקיץ 2011. אני לא רוצה להיכנס לדוגמאות יותר מידי כי זה לא קל לדבר על תשלום של חברה. כרוך בנושא גם סבל ולא קל לי לדבר על זה. זאת למרות שלפעולות מסוימות יש גם הישגים גדולים. הגישה השנייה לא יותר פשוטה. גם בה המחיר גבוה. הפשרן רוצה שיתוף פעולה ולשיתוף פעולה יש מחיר. מה צריך הפשרן לשלם עבור הבקשות שלו? שלא נשלה את עצמנו, המחיר גבוה מאוד. לדוגמה אהוד אולמרט שהוא פשרן, שילם בשתי מלחמות במהלך כהונתו כדי לא לפגוע בשיתופי הפעולה שהיו לו – מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 ומלחמת עופרת יצוקה בשנת 2008. ביום כיפור שילמה גולדה את מחיר הפשרנות ולא תקפה ראשונה למרות שהייתה אפשרות כזאת. אפשר לראות שמחיר הפשרנות הוא גבוה מאוד בדומה למחיר שמשלם התקיף. בואו לא נשלה את עצמנו – בשתי הגישות המחיר גבוה.

איפה עובר הקו בין שתי הגישות, אני לא חושב שזה ממש חשוב. מנהיג הוא תקיף או פשרן בהתאם לתכונות האישיות שלו ואין לו יכולת לבחור בין השתיים. מנהיג תקיף ומוסרי לא פחות טוב ממנהיג פשרן ומוסרי ולהיפך. בהתמודדות המקומית באזורנו העוצמה הסופית של המנהיג היא זאת שקובעת את יחסי הכוחות אחד נגד השני. לנתניהו עוצמה גדולה יותר מאשר לאבו מאזן ולכן אני חושב שהעדיפות היא לנתניהו. בהשוואה בין הנייה התקיף מעזה לאבו מאזן הפשרן מהגדה נראה שיש ביניהם שוויון ולכן נראה שהם באותה עמדה אחד מול השני. בין אובמה לנתניהו לאובמה יש עוצמה גדולה יותר ולכן אין לנתניהו אפשרות להתמודד איתו. נשאלת השאלה האם זה משנה אם נתניהו היה פשרן ומשתף פעולה עם אובמה או תקיף? אני מניח שאם ביבי היה פשרן היינו צריכים לשלם מחיר גבוה מאוד עבור שיתוף הפעולה איתו ולא ניתן לראות כרגע באיזה מחיר מדובר. לכן זה לא חשוב מה נתניהו.

   

כמה מילים לסיכום: הפשרן עושה שיתופי פעולה, זאת הדרך שלו, הוא אמפתי הוא מסתדר בקבוצה בכל מצב גם כשקשה לו. הוא מומחה בזה, אין אפשרות לקחת לו את היכולת הזאת. בניית שיתוף פעולה לוקח זמן רב, קשה להסתיר אותו והכוח שהוא מפעיל דומה לחזית רחבה. החיסרון של החזית שהיא מחלישה את הכוח שמופעל בכל נקודה ונקודה במרחב. נקודות התורפה שלו היא שהוא מחפש שיתוף פעולה גם כשאין מספיק זמן – "זאב זאב" מההיבט של שיתופי פעולה מיותרים, תשלום גבוה לקבלת שיתוף הפעולה הנדרש להפעלת הכוח. מבחן התוצאה הוא המבחן הקובע את האפקטיביות הסופית של השיטה.

התקיף מהצד השני פועל לבד, המטרה היא המרכז שלו. אף אחד לא יודע מה הולך לקרות; הוא לא מתחשב באף אחד, הוא יודע לפעול טוב במגרש המטרות ומכיר מקרוב את מצבי הבידוד השונים. אין אפשרות להתחרות בתקיף בעוצמה של הכוח בנקודת זמן ומרחב. הוא יודע להפעיל את הכוח ללא מתחרים. נקודות התורפה של התקיף, ריבוי תגובות נותן לצד השני על  מגש הכסף מפה של האזורים שכואבים לו או בדומה לפשרן מצב של "זאב זאב" בצורך לבצע מטרות לפעמים מטרות דמה.

לא ניתן להחליף תפקידים בין מנהיגים והם משתמשים בכלים שבהם הם שולטים הכי טוב. ניתן לראות שגם לפשרן וגם לתקיף יש כלי פעולה רבי עוצמה שלא כדאי לנסות אותם שלא לצורך. האם אני יכול לחשוב איך ייפתר המשבר האחרון? האירופים ואובמה עושים קולות של "לא מרוצים מהמצב". ברור למה. הם חלק מההצגה של הפשרן. הם חלק מהחזית של אבו מאזן. לא ברור מה המחיר שאבו מאזן משלם בצעד הזה. אין ארוחות חינם. כרגע הוא באופוריה. מהצד השני נתניהו מפעיל כוח חד ומדויק על אבו מאזן שעלול לסכן את מה שנישאר לו מיהודה ושומרון. נתניהו הוא החזק מול אבו מאזן למרות החזית שמגבש אבו מאזן. נתניהו ימשיך לראות את המטרות בדרך ואבו מאזן ימשיך עם שיתופי הפעולה אלה החיים של השניים. מקווה שנתניהו ישמור על ערכים וצדק במהלך העבודה על המטרות השונות.

מקווה שהצלחתי לרתק אתכם ושלא הכבדתי יותר מידי תודה על ההקשבה.         

9 לינואר 2013 
מוסיף למאמר הזה פרסום בידיעות אחרונות מתאריך 9 לינואר 2013 שבו אפשר לראות שציפי לבני שהיא פשרנית ממשיכה לבקש שיתוף פעולה שזה אחד הכלים המרכזיים שלה להשגת מטרות מיאיר לפיד ושלי יחימוביץ לפני הבחירות לכנסת שיתקיימו בתאריך 22 לינואר השנה. בנוסף אפשר לראות את החזית שנרקמת שהיא חלק משיתוף הפעולה, נשאלת השאלה מה המחיר שציפי לבני מוכנה לשלם עבור שיתוף הפעולה שהיא רוצה?