נושא: עימות מול פשרה – מבצע "עמוד ענן"
למה התקיפות חושפת את התוקף? תגובה חושפת את המקום הרגיש, הפגיע ומאפשרת לצד השני למפות את התגובות האפשרויות במצבים שונים. מפה זו מאפשרת לצד השני לגעת בנקודות השונות ולהפעיל את התוקף גם כשזה לא יהיה לו נוח. הפעולות שאותן עושה התוקף ימצבו אותו כתוקפן ולא יאפשרו לו להשתחרר מהדימוי הירוד הזה. פגיעה באזרחים ובחפים מפשע תגביר את הדימוי הירוד של התוקפן-דבר שעלול לסבך אותו ולאיים עליו בניתוק מהקהילה אליה הוא רוצה להשתייך. אם כך מה האלטרנטיבה? איזה כלים אחרים יכולים להיות לנו כדי להתמודד עם הקסאמים מעזה? איך אפשר להחלץ מהמצב הלא נוח הזה שמסכן אזרחים רבים וגם לשמור על מדינה נאורה וערכית שאותו אנחנו רוצים ליצור בקרב משפחת העמים. אני רוצה לציין שהעזתים בדומה לנו מסכנים ואין להם תמיכה. כמדינה בשום מקום. המצרים לא הסכימו לקבל אותם כחלק ממצרים בהסכמי השלום; אנחנו התנתקנו מהם; המרחב שלהם סגור לכניסה ויציאה חופשית ממצרים וגם מישראל. לדעתי, גורמים שונים הפכו את מרחב עזה לפלטפורמה קדמית לתקיפה של ישראל,. האם העזתים שולטים במה שקורה שם? אני לא בטוח. באיזה אמצעים נוספים אנחנו יכולים להשתמש? אנחנו יכולים לשנות כיוון ולהתחיל לשתף פעולה ולעשות שימוש בגישה הפשרנית ("שיתופי פעולה" במרכז) והמתפשרת (רואה ב"פסק הזמן" את הפתרון הנכון במצבים שונים). את הדברים אני כותב ביום השביעי של מבצע "עמוד ענן", למרות האפשרות למעבר לתקיפה קרקעית ברצועה. נשאלת השאלה איך הגישה הזאת פועלת, איך ניתן להכריע בשדה הקרב הצבאי והמדיני בגישה הזאת. הגישה הזאת כוללת בשלב הראשון הכנות צבאיות מקיפות שיאפשרו הגנה על השיטה ויאפשרו לה לפעול. ההכנות הצבאיות ישמשו חלופה רק במצב של חוסר ברירה כאשר יהיה ברור מעל לכל ספק שאין אפשרות אחרת. צריך גם לבחון את המושג ספק, כי יש לו משמעות קריטית בשיטה. השלב הראשון כולל יצירת שיתופי פעולה שהם האסטרטגיה של המרכיב הראשון- שיתוף פעולה תמידי עם המדינות העיקריות ברחבי הגלובוס: עם ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, סין, תורכיה, מצרים, ברזיל, קנדה, דרום אפריקה, יפן, ומדינות חשובות נוספות. שיתוף פעולה הוא דבר חשוב אם אנחנו בוחנים את האפשרות לצאת למלחמה ובזה אני עוסק בשלב זה. יציאה למלחמה בעידן המודרני מחייבת שימוש בכלים מתקדמים שנכונים לתקופה זו בהיסטוריה האנושית. הכלל הראשון אומר שמלחמה היא דבר רע ושצריך לעשות כל מה שניתן כדי לא להגיע אליו. הכלל השני אומר שאין לפגוע בחפים מפשע. הכלל השלישי אומר שרק סיבות מסוימות מצדיקות יציאה למלחמה. בנוסף לשיתופי הפעולה עם המדינות צריך לשמור על שיתוף פעולה עם המוסדות השונים – האו"ם, בית המשפט הבינ"ל וכו'. שיתוף הפעולה צריך להתבסס על הדברות ככלי מרכזי ועל שלושת הכללים שהוזכרו לעיל. שיתוף פעולה שמתבסס על זה שככל שמגלים יותר סובלנות כך כל הסביבה נעשית יותר סובלנית וככל שאנחנו פחות סובלניים כל האזור נעשה יותר רגיש ועלול להיקלע למצבי קיצון שונים. בדומה לנהיגה בכביש. ככל שאנחנו יותר סובלניים כך כל המרחב סביבנו נעשה יותר בטוח. שיתוף פעולה מחייב אותנו להתייחס לכל השותפים, להיות הוגנים איתם, לוודא שאנחנו לא משתמשים במסרים כפולים, לבקש מהם עזרה כשצריך וגם לקבל אותם כמו שהם ולא לנסות לחנך אותם. שיתוף פעולה מפעיל במהלך מלחמתי: שמירה על גיבוש השותפות, העברת מסרים הדדית, החלטות משותפות, פעולות משותפות נגד האיום שלא פוגעות בחיי אדם של חפים מפשע, בידוד היריב ופעולות שונות נוספות.
הכלי השני שמופעל הוא "פסק זמן". כלי שהמטרה שלו היא לאפשר לתהליכים שונים לתפוס מקום בדרך להשגת המטרות. זהו כלי שמאפשר להזדמנויות חדשות להיכנס, כלי שמאפשר למשתנים נוספים לתפוס את מקומם, כלי שמאפשר להפעיל מנופים שונים מבלי לתת לתמונת המלחמה הקלאסית לתפוס את מקומה, כלי שמאפשר להסכמים שונים להתגבש וליצור את הלחץ שהם אמורים לעשות. כמובן שלא הקפתי את כל הפוטנציאל האדיר שיש בשני מרכיבים אלה, אבל בסוף אני רוצה להתמקד במה שקורה במחוזותינו ולכן ההרחבה תגיע במאמרים נוספים שאכתוב בנושא. אני רק רוצה להוסיף כמה מילים על מתי מפעילים בסוף כוח ובאיזה מצב. כמו שאמרתי, הדרך הזאת מחייבת הפעלת כוח כמוצא אחרון וכשאין ברירה ואני דווקא רוצה לקחת את המצב באזורנו ולנסות להראות מה זה מצב של אין ברירה או מצב של המוצא האחרון, אכן זאת שאלה קשה במה מדובר? מתי צריך לעשות את המעבר מהידברות לשדה הקרב? אחרי שעשינו שיתוף פעולה ואחרי שנתנו לזמן לעשות את שלו ולעזור לנו אנחנו מקווים שהרחקנו את שדה הקרב. גם היריבים שלנו יהיו בסביבה שהכללים האלה חלים גם עליהם. ויתכן שזה יאפשר משא ומתן לסיום העימות. אבל בכל זאת מתי עוברים לעימות מזויין בשיטה הזאת? עוברים כאשר הדברים הבאים קורים, כל אחד בנפרד או כשהם קורים במקביל ואחרי שמיצינו את כל האפשרויות כדי להימנע מעימות: כאשר היריב חודר לטריטוריה שלנו, כאשר יש לנו אבדות בנפש כתוצאה מפעולה של היריב, כאשר מרחפת סכנת חיים מידית במרחב מסויים. כאשר יש פגיעה באינטרס קיומי של המדינה (הובלה ימית/אווירית, אנרגיה, מקורות המים, וכו..). בזה אני מסיים בתקווה שאכן לפני מהלך קרקעי בעזה ינקטו כל הצעדים כדי להימנע מכניסה קרקעית, יבוצעו כל שיתופי הפעולה ויבוצעו כל השיחות שצריכות להתקיים, יילקח פסק הזמן שיאפשר להזדמנויות חדשות להיכנס כדי למנוע הרחבה של מבצע "עמוד ענן". אלה הכלים החדשים ואני מאמין שהם גם הנכונים.
תאריך: 20 בנובמבר 2012
יום שלישי בצהריים, כמה ימים אחרי תחילת מבצע "עמוד ענן".אני יושב דרוך ומקשיב לפרשנים השונים שמופיעים בערוץ שתיים. שידורי החדשות מלווים את כל שעות היממה משעות הבוקר עד שעות הלילה. מידע רב מועבר באמצעי השידור השונים והמצב נעשה מבולבל מיום ליום. תמונות השיגורים של "כיפת ברזל" ממלאות את המסך לקולות ההתפעלות שלנו מהפלא שהגיח בשמי ישראל. אני מקשיב לאורך הימים העמוסים האלה לכל הפרשנויות ולאט לאט אני חש שהגוף משדר לי את הכיוון שנראה לי הכי מתאים למצב. זה קצת מבלבל אותי אבל אני מחליט שזה הזמן לשבת ולכתוב את התחושות שממלאות אותי. השידורים מלאים בפרשנות שמדברת על דרכים שונות להפעלת הכוח האווירי, המטרות השונות שיש להוסיף ולהרחיב לתקיפות האוויריות. במקביל מתחילה הפרשנות בקשר להפעלת הכוחות הקרקעיים בכדי להגיע להכרעה של המערכה מול החמאס. השיטה הזאת ברורה לי והיא כוללת הפעלת כוח נגד הצד השני במגמה ללחוץ אותו אל הקיר ולחייב אותו, בדרכים שונות, להקטין את הפעילות ההתקפית שלו עד לעצירה כמעט מוחלטת שלה. הגישה הזאת היא הגישה הקלאסית שרואה בתקיף ("המטרות" מקבלות עדיפות) ובמתעמת ("ראש בראש") את הדרך לפתרון. זוהי גישה של הגדרת מטרות והפעלת כוח ותחכום נגד הצד היריב. אולם, הקושי בשיטה זו שהיא חושפת את התוקף. 
למה התקיפות חושפת את התוקף? תגובה חושפת את המקום הרגיש, הפגיע ומאפשרת לצד השני למפות את התגובות האפשרויות במצבים שונים. מפה זו מאפשרת לצד השני לגעת בנקודות השונות ולהפעיל את התוקף גם כשזה לא יהיה לו נוח. הפעולות שאותן עושה התוקף ימצבו אותו כתוקפן ולא יאפשרו לו להשתחרר מהדימוי הירוד הזה. פגיעה באזרחים ובחפים מפשע תגביר את הדימוי הירוד של התוקפן-דבר שעלול לסבך אותו ולאיים עליו בניתוק מהקהילה אליה הוא רוצה להשתייך. אם כך מה האלטרנטיבה? איזה כלים אחרים יכולים להיות לנו כדי להתמודד עם הקסאמים מעזה? איך אפשר להחלץ מהמצב הלא נוח הזה שמסכן אזרחים רבים וגם לשמור על מדינה נאורה וערכית שאותו אנחנו רוצים ליצור בקרב משפחת העמים. אני רוצה לציין שהעזתים בדומה לנו מסכנים ואין להם תמיכה. כמדינה בשום מקום. המצרים לא הסכימו לקבל אותם כחלק ממצרים בהסכמי השלום; אנחנו התנתקנו מהם; המרחב שלהם סגור לכניסה ויציאה חופשית ממצרים וגם מישראל. לדעתי, גורמים שונים הפכו את מרחב עזה לפלטפורמה קדמית לתקיפה של ישראל,. האם העזתים שולטים במה שקורה שם? אני לא בטוח. באיזה אמצעים נוספים אנחנו יכולים להשתמש? אנחנו יכולים לשנות כיוון ולהתחיל לשתף פעולה ולעשות שימוש בגישה הפשרנית ("שיתופי פעולה" במרכז) והמתפשרת (רואה ב"פסק הזמן" את הפתרון הנכון במצבים שונים). את הדברים אני כותב ביום השביעי של מבצע "עמוד ענן", למרות האפשרות למעבר לתקיפה קרקעית ברצועה. נשאלת השאלה איך הגישה הזאת פועלת, איך ניתן להכריע בשדה הקרב הצבאי והמדיני בגישה הזאת. הגישה הזאת כוללת בשלב הראשון הכנות צבאיות מקיפות שיאפשרו הגנה על השיטה ויאפשרו לה לפעול. ההכנות הצבאיות ישמשו חלופה רק במצב של חוסר ברירה כאשר יהיה ברור מעל לכל ספק שאין אפשרות אחרת. צריך גם לבחון את המושג ספק, כי יש לו משמעות קריטית בשיטה. השלב הראשון כולל יצירת שיתופי פעולה שהם האסטרטגיה של המרכיב הראשון- שיתוף פעולה תמידי עם המדינות העיקריות ברחבי הגלובוס: עם ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, סין, תורכיה, מצרים, ברזיל, קנדה, דרום אפריקה, יפן, ומדינות חשובות נוספות. שיתוף פעולה הוא דבר חשוב אם אנחנו בוחנים את האפשרות לצאת למלחמה ובזה אני עוסק בשלב זה. יציאה למלחמה בעידן המודרני מחייבת שימוש בכלים מתקדמים שנכונים לתקופה זו בהיסטוריה האנושית. הכלל הראשון אומר שמלחמה היא דבר רע ושצריך לעשות כל מה שניתן כדי לא להגיע אליו. הכלל השני אומר שאין לפגוע בחפים מפשע. הכלל השלישי אומר שרק סיבות מסוימות מצדיקות יציאה למלחמה. בנוסף לשיתופי הפעולה עם המדינות צריך לשמור על שיתוף פעולה עם המוסדות השונים – האו"ם, בית המשפט הבינ"ל וכו'. שיתוף הפעולה צריך להתבסס על הדברות ככלי מרכזי ועל שלושת הכללים שהוזכרו לעיל. שיתוף פעולה שמתבסס על זה שככל שמגלים יותר סובלנות כך כל הסביבה נעשית יותר סובלנית וככל שאנחנו פחות סובלניים כל האזור נעשה יותר רגיש ועלול להיקלע למצבי קיצון שונים. בדומה לנהיגה בכביש. ככל שאנחנו יותר סובלניים כך כל המרחב סביבנו נעשה יותר בטוח. שיתוף פעולה מחייב אותנו להתייחס לכל השותפים, להיות הוגנים איתם, לוודא שאנחנו לא משתמשים במסרים כפולים, לבקש מהם עזרה כשצריך וגם לקבל אותם כמו שהם ולא לנסות לחנך אותם. שיתוף פעולה מפעיל במהלך מלחמתי: שמירה על גיבוש השותפות, העברת מסרים הדדית, החלטות משותפות, פעולות משותפות נגד האיום שלא פוגעות בחיי אדם של חפים מפשע, בידוד היריב ופעולות שונות נוספות.
הכלי השני שמופעל הוא "פסק זמן". כלי שהמטרה שלו היא לאפשר לתהליכים שונים לתפוס מקום בדרך להשגת המטרות. זהו כלי שמאפשר להזדמנויות חדשות להיכנס, כלי שמאפשר למשתנים נוספים לתפוס את מקומם, כלי שמאפשר להפעיל מנופים שונים מבלי לתת לתמונת המלחמה הקלאסית לתפוס את מקומה, כלי שמאפשר להסכמים שונים להתגבש וליצור את הלחץ שהם אמורים לעשות. כמובן שלא הקפתי את כל הפוטנציאל האדיר שיש בשני מרכיבים אלה, אבל בסוף אני רוצה להתמקד במה שקורה במחוזותינו ולכן ההרחבה תגיע במאמרים נוספים שאכתוב בנושא. אני רק רוצה להוסיף כמה מילים על מתי מפעילים בסוף כוח ובאיזה מצב. כמו שאמרתי, הדרך הזאת מחייבת הפעלת כוח כמוצא אחרון וכשאין ברירה ואני דווקא רוצה לקחת את המצב באזורנו ולנסות להראות מה זה מצב של אין ברירה או מצב של המוצא האחרון, אכן זאת שאלה קשה במה מדובר? מתי צריך לעשות את המעבר מהידברות לשדה הקרב? אחרי שעשינו שיתוף פעולה ואחרי שנתנו לזמן לעשות את שלו ולעזור לנו אנחנו מקווים שהרחקנו את שדה הקרב. גם היריבים שלנו יהיו בסביבה שהכללים האלה חלים גם עליהם. ויתכן שזה יאפשר משא ומתן לסיום העימות. אבל בכל זאת מתי עוברים לעימות מזויין בשיטה הזאת? עוברים כאשר הדברים הבאים קורים, כל אחד בנפרד או כשהם קורים במקביל ואחרי שמיצינו את כל האפשרויות כדי להימנע מעימות: כאשר היריב חודר לטריטוריה שלנו, כאשר יש לנו אבדות בנפש כתוצאה מפעולה של היריב, כאשר מרחפת סכנת חיים מידית במרחב מסויים. כאשר יש פגיעה באינטרס קיומי של המדינה (הובלה ימית/אווירית, אנרגיה, מקורות המים, וכו..). בזה אני מסיים בתקווה שאכן לפני מהלך קרקעי בעזה ינקטו כל הצעדים כדי להימנע מכניסה קרקעית, יבוצעו כל שיתופי הפעולה ויבוצעו כל השיחות שצריכות להתקיים, יילקח פסק הזמן שיאפשר להזדמנויות חדשות להיכנס כדי למנוע הרחבה של מבצע "עמוד ענן". אלה הכלים החדשים ואני מאמין שהם גם הנכונים.
ושהחזון של שמעון פרס נשיא המדינה יתגשם ל"מזרח תיכון חדש".
